פירורי הבטים "פקודי"
לפעמים, יש החלטה, ש"צובעת" עניין שלם.
לא רק ההחלטה לעשות משהו, או להמנע מלעשות, קובעת את חיינו, אלא גם האופן בו נעשה הדבר.
למשל, בשדה הפוליטי, נאום דרמאטי, העטוף בגאוה. או בתחום החברתי/סוציאלי, הגשת עזרה לנזקק, מבלי לתת תחושה של מסכנוּת. וכל כיוצא בזה...
הנה בפרשת פקודי, דוגמא מיוחדת! איך בונה משה את המשכן? כמובן, לפי ההוראות. אך, האופן שבו, הוא מדייק בפעולותיו, היא החלטה אישית שלו. זה סגנון האיש, שלא לשוא, נקרא: "ענו מכל אדם..." כשאני קורא את סוף הפרשה, מתקבל הרושם שמשה "מפוצל" ל'מֹשֶה הַמְצוּוֶה' ול'מֹשֶה הַעוֹשֶה'.
היום המיוחל הגיע. "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית, באחד לחודש הוקם המשכן." נשמע כאילו מאליו, הוקם! אך מיד כתוב: "ויקם משה את המשכן..." ושבע פעמים חוזר הביטוי: "כאשר צִוָה ה' את משה". התקינות הלשונית ורגילותהּ, לכתוב: "כאשר צִוה ה' אותו" כפי שאכן כתוב פסוק אחד קודם: "ויעש משה ככל אשר צוה ה' אותו, כן עשה" אם כן, למה ביום מיוחד זה, שינה הכתוב ותיאר את משה, כאילו הוא אדם אחר, העושה את מצוות ה', שצוּוָה משה?! הרושם הזה, הוא אמיתי! משה, בונה את המשכן, מכח שליחותו למען הכלל: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם..." הוא נגש לבניה, כאיש ישראלי המצוּוֶה ועושה. ללמד, שכך משרים שכינה, כך זה מצליח, אצל כל אדם בישראל.
אין משהו מיוחד במשה האיש, אלא, במי שציווה את משה עבור כל ישראל, על כן, כל אדם מישראל, יכול באופן זה, לבנות, את המשכן! לוּ, כל אדם מישראל יעשה כך, הרי שבנה מקדש! מקום של נאמנות! מקום של השראת שכינה. בענווה זו מדביק אותנו, משה. גדול אהיה, כי מצוּוֶה, אני! ואקטין עצמי לשם כל ישראל... כך תוכל, בלב כל כך קטן, לשרות, "שכינת עוזו מגובהי מרומים..."