פירורי היבטים "עקב"
בפרשה הזו, מצוי ביטוי יחידני, המופיע, רק בפרשה הזו. פעם בצורה חיובית ובצורה שלילית. ביטוי מיוחד, עד כדי, שהיה ראוי לקרוא לשבת, על שמו! כמו שיש שבת 'זכור' הקרויה כך, על שם המצווה המיוחדת שבה, "זכור את אשר עשה לך עמלק...", היתה ראויה השבת להקרא: 'זכור תזכור' או שבת: 'אם שכח תשכח..." הצמד הזה "זכור תזכור" ו "שכח תשכח", מופיע בכל התורה, רק כאן.
הדבר קשור, לקושי שיש, בשמירת קשר חי ומתמיד, עם ה', דווקא בארץ. במדבר היה הכל נוכח! הכל הווה. בארץ, הכל זכרון, זכרון העבר, והזכרתו.
ומנגד, השכחה. "ורם לבבך, ושכחת..." היוהרה הגאוה הם 'אב ואם', לשכחה.
ואילו השמחה, הפשוטה הטבעית על הארץ הטובה, שהעיניים רואות, היא, מתכון הזכרון.
"המוציאך" הוא "המביאך". כשם שהיה קשה, לדור היוצא, לראות את 'המביא', כך, ויותר, עלול להיות קשה לדור המובא, לראות את 'המוציא'.
משה, בנאום פרידתו, מודע לשורש הקושי ומציינו באלו המילים: "לא בצדקתך"! תמיד תהיתי על הדגשה זו. שורש הבעיה, באופן שבו אנו מסתכלים על הארץ. אין לראות בה, שכר, אלא יעוד! החיים בה, אינם פרס על התנהגות טובה, אחרת.
אלא, החיים בה, בטוב, זו השליחות, ואני ה' המוציאכם, המוליככם בדרך, המביאכם, למעני, למען שמי.
לכן צריך לציין, "לא בצדקתך", אלא "ברשעת הגויים" וחלילה לנו, מלהיות כמותם... בארץ.
תוך כתיבת, הדברים, הגענתנו הידיעה המרה, על הרצחה של רינה, בדרכה, לעינות ותהומות של הארץ... קשה רשעתם של הגויים "אוי מי יחיה משומו אל." יהפוך ה' חרבם על ראשם, וישמור ויציל בניו ובנותיו מידם רשעים. יניס הקמים עלינו, ויניס יגון ואנחה. 'שבת נחמו' 'שבת עזבני' ומהרה "אנוכי אנוכי, הוא מנחמכם..."