פירורי הבטים "מצורע"
אנו יודעים, (אולי לא מספיק...) כי מה שעובר על הכלל, קורה גם לפרט. הגיוני בעיניינו, כיון שהפרט הוא מעיין הכלל, שייך אליו, נמשך ממנו.
אך לראות איך: "אין בכלל, אלא מה שיש בפרט"! זה יחודי לפרשת 'מצורע'!
סוד ה'יום השמיני'. היום, בו החלה העבודה במשכן, עבור הכלל, על ידי שליחיו נציגיו, הכהנים, הסתיים באסון. ההתנהלות של משה ואהרון אל מול מצב לא מתוכנן, מעוררת, השתאות. (אע"פ שמשה חשש מדבר ה': "ונקדש בכבודי..." לא היו הוראות מה לעשות...) הם הבינו את גודל השעה והשלכותיה, על הכלל, ועל הפרט, לנצח.
"ויאמר משה אל אהרון ... ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו, ועל כל העדה יקצוף, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'... " היכולת להבדיל בין האישי לכללי, לא רק בהבנה, אלא דווקא בזמן אסון, בשעת מעשה, זו, גדולה בזמן אמת. היכולת הזו נתבעת עתה מכל פרט ישראלי. אירועי "היום השמיני" ילוו את חייו, מהבסיס, בהקשר רוחני מעשי. "וביום השמיני! ימול בשר ערלתו..." כל ענייני הצרעת נחתכים ביום השביעי... עד פרשת "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהורתו... וביום השמיני! יקח שני כבשים וכבשה... והעמיד הכהן המטהר את האיש המִטַהֵר ואותם, לפני ה' פתח אוהל מועד..."
כך גם בטומאת זב וזבה.
"וביום השמיני, יקח לו שתי תורים... ובא לפני ה' אל פתח אוהל מועד, ונתנם אל הכהן."
"וביום השמיני, תקח לה שתי תורים והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד..."
הטומאות, הכי אישיות, הכי אינטימיות, מתהפכות לעניין לאומי ביום טהרתן.
"והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימותו בטמאם את משכני אשר בתוכם!" להשפיע על הכלל, ממה שיש בי, אע"פ שכל מה שיש בי, הוא משייכותי לכלל.
"שבת הגדול", היה במצרים, היום בו, לראשונה, יחידי ישראל, איש אישה ומשפחה, היו צריכים, לקבל החלטה, לביצוע! למשוך ולקחת שה לבית... את אלוהי מצרים, לעיניהם, להכין עצמם, ליעוד הכללי העצום: "תיקון עולם במלכות ה' "
אין צעד קטן/ענק לאדם, מאשר להתחיל בו, עצמו!
"היום השמיני" היה ב א' ניסן, השבת, היא היום השמיני, מ"היום השמיני"! זמן טוב, "לעשות שמיניות" ולהצליח!