פירורי הבטים "אמור"
שני עניינים מרכזיים בפרשה, שבמבט ראשון, אינם קשורים, כלל ועיקר,
קדושת הכהונה, והלכות חגים.
אפשר אומנם, להבין את הקשר, באופן פשטני, המפגש בין איש ישראלי לכהן, נעשה בעיקר בחגים.
במבט שני, נראה שאיזכור החגים בסמיכות לדיני הכהונה, בא להאיר, עיני הכוהנים, לא רק ב'לא' אלא גם ב'כן'. מה קדושתם, פועלת, על סביבתם.
כנגד חמשת ענייני הכהונה המוזכרים כאן:
אבלות (על מי נטמא, לקבור)
נישואים (את מי אינו נושא)
מום (איזה מום פוגם עבודה)
טומאה (טומאה המעכבת)
ושייכות (מי אוכל קודש, עמו)
כל זאת, מפני קדושת הכהונה.
וכנגד זה החגים.
פסח כנגד השייכות
שבועות כנגד הטומאה
ראש השנה כנגד המום
יום כיפור כנגד הנישואים
חג סוכות כנגד האבלות.
ללמד את הכוהנים, שנוכחותם בתוך ישראל, היא כחגים בתוך הזמן...
מה שחג לה', עושה בזמן, כהן לה', עושה באדם.
וכן להורות לישראל, שבחגים, כאשר יעשו, המועדות, יהיו הם נועדים את ה', "ואתם תהיו לי, ממלכת כהנים וגוי קדוש".