פירורי הבטים "תרומה"
לְמִי לתרום? לְמָה לתרום? כמה לתרום? שאלות שמעסיקות אותנו כל יום, 'מֵעֲשִים, שבכל יום' (לפי האמרה: "גדול הַמְעָשֶה יותר מן העוֹשֶה") ב'הדסטרט' 'תרומות ספאם' 'מתרים חפרן' ושאר כינויים...
הדבר הראשון, בתרומות מסוג זה, היא יצירת אהדה, למטרה שבשבילה זקוקים לכסף שלי.
האם המטרה חשובה בעיני? אחר כך אשאל, האם הכסף יגיע למטרה שעבורה נתתי, או שישמש לדברים אחרים?
ולבסוף, אבחן, מי האוסף, ומתרים, האם ניתן לסמוך עליו? והנה, בפרשה, עולם הפוך! לקיחת התרומה, עיקר! והמטרה בסוף. משמעות הדבר, שהמקדש נבנה, מתוך האמון, שיש לישראל במשה, ומתוך מה שכל אדם "לוקח" תרומה ו"מְעָשֶה" את עצמו. אין הם תורמים למקדש, כמטרה הראויה, בעיני עצמם. אנשים התורמים למטרה שנראתה להם, מרגישים שותפים, ולעיתים, אף בלי קשר לגודל תרומתם, בעלים! (בעל המאה, בעל הדעה... וכל כיוצא בזה) במקדש, זה חייב להיות הפוך. נכון שבפועל הם יודעים למה הולך הכסף... אך הערה, בראש העניין, מחסנת אותי מפני מחשבת יוהרה "אני אחד התורמים..." התרומה אינה ניתנת, 'לְ...' אלא, נלקחת, "לי" היא "תרומתי" (כפי שכתוב) ולא תרומתם. רק ככה, עושים "מקדש לי" רק באופן זה, מתפנה מקום ל"שכנתי בתוכם" ולא בתוכו... המקדש הוא כלי להשראת שכינה בנו, ולא מטרה לעצמו. לכן יכלו במהלך הדורות לכתוב: "בלבבי משכן אבנה..." כשתִשמע בקשר, הקריאה: "כאן תלמיד, הר הבית בליבנו, הר הבית בליבנו! עבור..." תעבור צמרמורת, לא מאירוע, גדול ככל שיהיה, אלא מעצם הרצון הפנימי. כי אחרי, "שופר קורא בהר הבית..." צריך שופר, בלבבות... כזה, שמפנה את המקום! הלוואי ואהיה "תלמיד" של זה!