פירורי הבטים "תצווה"
יש מצבים בחיים שמחייבים לנקוט עמדה. אני מתבקש, או נדרש, לעשות דבר שנוגד את רוחי. למשל: רחמן באופיו, מוצא עצמו חייב, להתאכזר. ענו, להתגאות, פחדן להתגבר.
הנה דוגמא:
משה, שאומר על עצמו:
"מי אנוכי...!? "
אומר לו הקב"ה:
"ואתה תצוה...!"
במעמד הסנה, לא רצה משה בתפקיד, סבור היה, שיסתיר בכך, את המפעל האלוהי. בעיני משה, המשימה, גדולה עליו. בפרט אחרי, ששמע מה', שהוא בא להוציא את ישראל, ופתאום, אומר לו: "אשלחך..." לזה מכוון משה, כשאומר: "מי אנוכי... אתה, ה' תוציא כאשר אמרת..."
רק לאחר שצווה ה' אותו, להוציא, את ישראל ממצרים, (בפרשת וארא) החל משה לפעול מכח הציווי, בלי חשש כיון, שכֹּח הַמְצָוֶה בַּמֶצוּוֶה...
וכך יכול היה בענווה, להביא בפני כל ישראל את הצו האלוהי, את התורה כולה. והנה כאן, הענו מכל, נדרש לצווֹת! לצוות בעצמו. משה מוצא עצמו, במקום של, 'הדרג הפוקד'...
אין פליאה אם כן, מדוע נעדר שמו של משה מהפרשה כולה... ממש כמו מן ההגדה של פסח, שאין שֵם משה, מוזכר בה כלל. כיוון שסיפור יציאת מצרים, הפך למצווה, "למען תספר באזני בנך, את אשר התעללתי במצרים..."
לא יעלה חלילה שמו, ויאפיל במשהו על מפעל הישועה האלוהי. אם כן, מדוע מעביר ה' לידי משה, את כח, המצווֶה? כיוון ש"כל פועל ה' למענהו" גם היכולת האנושית לשלוט, לפקד, לצוות, ומי כמו משה, שידגים לכל מנהיג שגם כח זה יש להפעיל לשם ה' ולא להשתכר ולשקר לעצמו, מזה הכח. יפה הדבר, שמצוות המנורה, היא נבחרה להדגים זאת... והיא שנבחרה, לסמל, המדינה! "לא בחיל ולא בכח, כי ברוחי אמר ה'..."