פירורי הבטים "בשלח"
השבוע, נִפגוש שתי החלטות צבאיות, שגויות, עם שני מאפיינים דומים :
א. אובדן מוחלט! של צבא, וגייסות.
ב. הזיהוי המוקדם של עוצמת המשגה, אבל מאוחר מידי. "אנוסה מפני בני ישראל, כי ה' נלחם להם, במצרים."
"וסיסרא נס ברגליו..." לבדו, ללא מרכבותיו, ובלי סוס, מיד כשהבין את גודל המשגה.
איך מפקדים, כה מנוסים, נפלו בפח החלטתם השגויה?
רש"י, 'מגייס' את אִיוֹב, להסביר את מפלת האוֹיֵב.
"...ועליו פֵּרַש אִיוֹב: "מַשְֹגִיא לגויים ויאבדם."
הכוונה, ל "מַשְגִיא לשון שגיאה. אך הכתוב אומר: "מַשְֹגִיא" לשון שיא גאווה ושגב ?! ללמדנו, שה'פח' נמצא במֹח. לא כל שגיאה, היא תוצאה של נמהרות, אדרבה, כאן בשני האירועים, ההחלטה היתה שקולה, הנתונים הראו, שהניצחון נמצא בכֹח! ביכולת הבלתי מנוצחת, בהישג ה'יד החזקה'. הזלזול ביריב, החלש... הגורם האלוהי לא קיים בזירה. ("כח עליון", זו המצאה של חברות ביטוח, לחמוק מהבטחתן לשלם נזקים...) רק 'אני', כוחי, ועוצם ידי!
חיזוק ליבם של שני מצביאים אלו, נעשה בעזרת תנועה ישראלית "וישובו ויחנו לפני פי החירות... ואמר פרעה נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר... וחזקתי את לב פרעה ורדף..." וכך אצל סיסרא, עליית ברק עם עשרת אלפי איש, להר תבור, ותנועה בעמק, "ויששכר כן ברק בעמק שֻלַח ברגליו..." "ומשכתי אליך את סיסרא... אל נחל קישון..." השבוע, נתחלפו מצביאי צבא ישראל. שאלו את היוצא, מה עצתך לנכנס? ענה ואמר רב אלוף איזנקוט: "סוף מעשה, במחשבה תחילה..." משפט שרבי שלמה אלקבץ ייחס, לכבודה של שבת, המעידה על הראשית, על כן, היא האחרית. ידע כל מפקד, מכח מי הוא מופקד ויהיו כל מעשיו מונעים ממחשבת ענווה זו. שבוע שעבר קראנו: "היום אתם יוצאים בחודש האביב..." והשבת נפטיר ונזכיר: "הכוכבים ממסילותם, נלחמו..." ברוך המקום שהפקיד את צבא ישראל בידך רב אלוף אביב כוכבי... הפרשה מסיימת ב "בחר לנו אנשים, וצא הילחם..." זהו סוף המעשה! המתחיל במחשבה שבהתחלה: "ה' ילחם לכם..." יהי ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו..."