פירורי הבטים "בהעלותך"
פרשה זו, מעלה הרהורים, על יכולת הנהגה ציבורית.
הרגע הזה, שמָכֶּה בהכרה, איך, כולם כאן, מקבלי החלטות, לכולם יש דרישות והם אינם מתכוונים, לשניה, שהן לא תתמלאנה...!
מגוון האמצעים ליצירת לחץ על ההנהגה אינם פוסחים על "הצגות" (כמתאוננים...) "בכי" (בוכה למשפחותיו)
ו"דיבורים" הרבה דיבורים.
החופש, להחליט על חיי, על איכות חיי, ומטרת חיי, נראה כל כך ראוי, עד שאבחן את, מקבלי ההחלטות, הרשמיים, רק על פי העיניים והעניינים שלי...! משה, יכול לתת לנו חרוּת מְמִצְרַיִם, לתת לנו חוקים ומשפטים, מִשַמַּיִם, אך "מי יאכלנו בשר?!" אה? מי? האיש הזה? ואכן משה, שהבין מיד לאן הגיעו הדברים... אינו חפץ עוד בהנהגה.
ציבור שמוריד את אנשי הרוח שבו, למילוי צרכים כאילו היו האידאולוגיה, אינו יכול להיות מוּנהג... זה מקומה של המילה, "האספסוף אשר בקרבו..." איך אתגבר אני, על האספסופי הפנימי שבי? נראה שאהרון הכהן פיתח את המנגנון שיוכל לתופעה המזעזעת הזו, של הרס עצמי. "בהעלותך את הנרות..." כאשר אתה עושה פעולה כה פשוטה, הדלקת נר, תתבונן במה שיוצא תחת ידיך... השלהבת עולה מאליה... ואז משוך ידך ... ומראש הכן את הנרות כך, ש"אל מול פני המנורה יעלו נרותיה" זהו מעשה קטן, לכהן גדול, אך הארת עולם למנהיגות... ! הנהג את כוחם הפנימי את האש הנוכחת בם, איש איש ואישו, אִישָה, וחיצי לשונה.. הנהג את הרוח הפנימית, "אל תשאל: מאין לי?" דע מאין הם... ולמי נועדו החיים האלו. "ויעש כן אהרון" "מלמד, שלא שינה..." לא שינה את התפיסה לא שינה את הבסיס ההסתכלותי הזה, גם כשיש מחשבות נוגות גם כשהרוח המצויה עומדת לכבות את הנר "להעלות נר, תמיד..." "וראה..." אמר משה, "כי עמך הגוי הזה..." ואף אני אאסוף את עצמי... לא לבָשַר נועדתי, לא למשפחתי אני, ותו לא... אלא, נרך בידי ה' ונרי בידך... תעלה המשואה... משואת האהבה העצמית האמיתית ואהבת האמת העצומה! "בהעלותךָ, אתה את עצמך..." כבר אמרנו?